ערעור היטל השבחה שעליו חל ההסדר התחיקתי שקדם לתיקון חוק התכנון והבניה בנושא היטל השבחה. ביום 25/4/10 ניתן פסק דין בערעור זה (להלן "פסק הדין הראשון") שבו הוכרעו כמה מחלוקות בין הצדדים, תוך שבעניין אחד הורה פסק הדין על החזרת העניין לשמאית המכריעה לבירור (סעיף 20 לפסק הדין הראשון). בערעור שהוגש על פסק הדין הראשון (ע"א 9914-06-10) נקבע בהסכמה כי הוראה זו שבפסק הדין הראשון תבוטל, והשאלה שבה התבקשה השמאית המכריעה לדון על פי פסק הדין הראשון תוכרע על ידי בית משפט זה. בעקבות זאת הוריתי על הגשת ראיות בכתב וסיכומים משלימים באותה בשאלה, ואלה הוגשו כפי שנקבע.
השאלה שבה יש להכריע כעת היא האם הראיות שהגישו המערערים מוכיחות כי הם זכאים לפטור לפי סעיף 19(ב)(1) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. באופן ממוקד יותר, השאלה היא האם הוכיחו המערערים כי הנכס מושא הדיון אכן היה כלול באזור שהוכרז כאזור שיקום שכונות.
המערערים הגישו את המסמכים הבאים:
א. החלטת הממשלה מס' 358 מיום 28/1/1979 כפי שפורסמה בהודעת מזכיר הממשלה מיום 31/1/1979 (נספח 1 לסיכומי המערערים בשלב הנוכחי);
ב. מסמך שצורף כנספח 2 לסיכומי המערערים בשלב הנוכחי, נושא חותמת של התאמה למקור של גנזך המדינה, כותרתו "נספח א'" ולא מופיע בו תאריך עריכתו, הכולל את "רשימת השכונות לעבודות שיקום בשנת 1978/79" שבסעיף 14 שלו נכתב "יהוד - מרכז היישוב";
ג. נספח 3 לסיכומי המערערים בשלב הנוכחי, שהוא מפת תחום שיפוט המועצה המקומית יהוד, נושא אף הוא חותמת של התאמה למקור שבגנזך המדינה, ועליו סימון בדיו כהה של מתחם שבו כתובה בכתב יד המילה "מרכז";
ד. נספח 4 לסיכומי המערערים בשלב הנוכחי, שהוא מכתב של סגנית מנהל אגף שיקום שכונות פיזי במשרד הבינוי והשיכון אל ב"כ המערערים מיום 4/5/2009 (הוגש גם בשלב הקודם של ההליכים), בו נאמר כי פעילות שיקום השכונות ביהוד החלה בשנת 1978 והסתיימה ביום 31/12/1991 על פי החלטת ממשלה מס' 1481 מיום 23/6/1991, וכי למכתב מצורפת מפת גבולות שיקום השכונות. למכתב אכן מצורפת מפה (נספח 4(1) לסיכומי המערערים בשלב הנוכחי) שבמרכזה מתחם מתוחם בדיו כהה וניתן לראות כי הרחובות דוד מרכוס ועץ האפרסק כלולים בו;
ה. נספח 5 לסיכומי המערערים בשלב הנוכחי - נוסח החלטת הממשלה מס' 1481 מיום 23/6/1991. בסעיף ה' להחלטה האמורה נאמר כי בשכונות ובישובים המפורטים באותו סעיף, ובהם גם "יהוד - מרכז", תסתיים פעולת פרויקט שיקום שכונות בסוף שנת התקציב 1991 (למעט מתן הלוואות להשלמת הרחבות ושיפוץ מבני מגורים ולמעט ליווי קהילתי להעברת פעילות חברתית לרשות המקומית).
השאלה היא האם חמשת המסמכים הללו מוכיחים את הטענה כי בין השנים 1979 (בשלהי חודש ינואר אותה שנה) ל-1991 (בסוף השנה) היה אזור מרכז יהוד, הכולל את הנכס מושא הדיון, כלול במסגרת שיקום שכונות. המערערים טוענים כי התשובה חיובית. המשיבה טוענת את ההיפך.
המשיבה טוענת כי גם כעת לא הוכיחו המערערים קיומה של הכרזה על שיקום שכונות, לגבי איזור הכולל את הנכס מושא הדיון, כנדרש לפי סעיף 19(ב)(1) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. טענות המשיבה מתייחסות לכל אחד מהמסמכים שהובאו כראיות מטעם המערערים, אולם השאלה איננה מה מוכיח (או לא מוכיח) כל מסמך בפני עצמו, אלא מהי התמונה הכוללת העולה מכל הראיות ועד כמה המסקנה שהמערערים טוענים לה סבירה יותר, לאור בחינת כל הראיות כמכלול, מכל מסקנה אפשרית אחרת. למרות הערה זו, אדון להלן בכל אחת מטענות המשיבה.
המשיבה טוענת כי החלטת הממשלה מינואר 1979 צופה פני עתיד ואינה קובעת אפילו היכן יתבצע השיקום. הטענה נכונה לכשעצמה. אכן, ההחלטה אינה אלא החלטה עקרונית הקובעת את המסגרת שתקבע בעתיד אילו שכונות ישוקמו ואיך יתנהל השיקום. לו היו המערערים מתבססים רק על החלטה זו, היה על בית המשפט לקבוע כי לא הוכיחו דבר. בהמשך לכך טוענת המשיבה כי גם נספח 2 לסיכומי המערערים בשלב הנוכחי אינו מוכיח דבר משום שהוא אינו כולל כל התייחסות להחלטת הממשלה דלעיל, וכי זהו גם הדין לגבי המפה נספח 3 לסיכומי המערערים בשלב הנוכחי. גם כאן הטענה נכונה ביסודה, אולם יש לזכור כי מסמכים אלה הגיעו לידי המערערים מגנזך המדינה כפי שעולה מהחותמת המופיעה עליהם, ואין מדובר במסמכים עלומים לגמרי שאין איש יודע את מקורם ומעמדם. אכן, הם אינם נושאים תאריך ולא נאמר בהם מי ערך אותם ולאיזה צורך בדיוק, אולם עובדה היא שהמסמך נספח 2 לסיכומי המערערים נושא כותרת "רשימת שכונות לעבודות שיקום בשנת 1978/79" (כידוע, באותה תקופה שנת תקציב החלה ביום 1/4 והסתיימה ביום 31/3 בשנה שלאחר מכן). לא ראיתי בפי המשיבה טענה כי קודם להחלטת הממשלה מחודש ינואר 1979 היתה בנמצא פעילות של שיקום שכונות במסגרת ארצית שיש לגביה תיעוד בגנזך המדינה, ועל כן הסבירות שרשימה זו באה בהמשך ובזיקה להחלטת הממשלה מינואר 1979 היא סבירות ממשית, וללא ספק גבוהה בעליל מהסבירות לכך שאין כל קשר בין שני המסמכים. הוא הדין במפה נספח 3: גם היא הגיעה מגנזך המדינה. נכון שלא נאמר בה מי ערך אותה, מתי ולאיזו מטרה, אולם גם כאן העובדה שהמפה מתייחסת ישירות למונח "מרכז" בישוב יהוד, מונח המופיע גם ברשימת השכונות שבנספח 2 לסיכומי המערערים, מביאה למסקנה שסביר שמפה זו מגדירה את השטח שאליו מתייחסת אותה רשימה, ולא ראיתי בפי המשיבה כל הסבר אחר למקורה או למעמדה ותפקידה של מפה זו שיש לו סבירות כלשהי.
אשר למכתב סגנית מנהל אגף שיקום שכונות פיזי במשרד הבינוי והשיכון (נספח 4 לסיכומי המערערים): אכן, בפסק הדין הראשון נקבע כי מכתב זה הוא "ראיה עקיפה" לנכונות תוכנו, ולכן נשלחו המערערים לחפש ראיות ישירות שמטבען הן טובות יותר; אולם כאשר בוחנים את המכתב הזה כעת יחד עם כל שאר הראיות, לרבות החלטת הממשלה נספח 5 לסיכומי המערערים הנזכרת במכתב שבה הוחלט, בין היתר, על סיום פעולות השיקום הפיזי במרכז יהוד בסוף שנת 1991, המסקנה המסתברת ביותר היא שתוכנו של המכתב נכון ומדויק. לא רק שהכותבת היא עובדת בכירה באוצה יחידה במשרד הממשלתי הנוגע בדבר המופקדת על סוג הפעילות הרלבנטי לדיון (שיקום פיזי של שכונות), אלא תוכנו גם מתיישב היטב עם שאר הראיות ולא באו כל ראיה נוגדת או הסבר אפשרי לכך שלמרות הכתוב במכתב, תוכנו (כולו, או לפחות אותו חלק שעניינו מועד תחילת השיקום) אינו נכון.
המשיבה טוענת שוב ושוב כי לא הוכח קיומה (וממילא גם מועדה) של החלטת ממשלה להכריז על מרכז הישוב יהוד כאזור שיקום שכונות, הכרזה שקיומה הוא תנאי לפטור לפי סעיף 19(ב)(1) לתוספת השלישית שהמערערים טוענים שהם זכאים לו. אכן אין בחומר הראיות שבפניי, גם כעת, החלטת ממשלה המכריזה על חלק כלשהו של הישוב יהוד כאזור שיקום שכונות. עדיין השאלה היא האם ממכלול הראיות שבפניי ניתן להסיק כי הסבירות לכך שהיתה הכרזה כזו ושמועד ההכרזה הוא בשנת 1979, כנטען, גבוהה מהסבירות שלא היתה הכרזה כלל או שמועדה מאוחר יותר. את לשון החוק, לרבות לשון סעיף 19(ב)(1) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, יש לפרש פרשנות תכליתית, כלומר פרשנות שתתאים לתכלית הראויה שדבר החקיקה שאותו אנו באים לפרש ביקש להשיג. תכלית הפטור היא לתת פטור מהיטל השבחה במקומות מסוימים באותה תקופה בה נכללו אותם מקומות בפרויקט שיקום שכונות שהיה חלק מפרויקט שיקום השכונות הממשלתי (להבדיל מפרויקטים מקומיים שלא היו חלק מהיוזמה הממשלתית לשיקום שכונות). הממשלה היא שהחליטה בשנת 1991 על סיום פעילות השיקום במרכז יהוד בתום אותה שנה. אין זה סביר שהממשלה החליטה לסיים פרויקט שלא היה חלק מיוזמה שלה ולא התבצע על פי החלטה שלה. העובדה שכיום, עשרות שנים לאחר התקופה בה החל הפרויקט וכעשרים שנה לאחר שהסתיים במקום הרלבנטי, יש קושי לאתר את ההכרזה על מרכז יהוד כאזור שיקום אף שאותרה החלטת ממשלה על סיום השיקום שם, מצדיקה התייחסות לראיות משניות ולשיקולי הסתברות. כאמור לעיל, משהוכח כי הממשלה החליטה על סיום הפרויקט ביהוד סביר יותר שהיא גם זו שהחליטה על ראשיתו מאשר שלא היתה החלטת ממשלה כזו. אני סבור גם שכחלק מאותה פרשנות תכליתית, מקום בו קיימת החלטת ממשלה המסמיכה גורם כלשהו - ממשלתי או אחר - לקבוע היכן יבוצע פרויקט שהממשלה החליטה עליו, ואותו גורם שהוסמך לכך אכן מחליט בגדר אותה הסמכה כי הפרויקט יתבצע במקום מסוים, הרי ששתי ההחלטות הללו יחדיו עולות כדי החלטת ממשלה (או "הכרזה" של הממשלה) כי הפרויקט יבוצע באותו מקום. ככל הנראה, זה בדיוק הדבר שאכן אירע כאן: הממשלה החליטה בינואר 1979 החלטה עקרונית והסמיכה ועדה שתוקם לקבוע את המקומות בהם תבוצע ההחלטה, ואכן הרשימה נספח 2 לסיכומים היא ככל הנראה רשימת המקומות עליהם החליטה אותה ועדה בגדר החלטת הממשלה מינואר 1979. אין הסבר אחר להימצאות המסמך הזה בגנזך המדינה, כאשר הוא מתייחס לשנת התקציב המסתיימת בסוף מרץ 1979 (כחודשיים לאחר מועד החלטת הממשלה בדבר המסגרת של פרויקט שיקום השכונות).
זהו גם המקום להתייחס לכך שהמשיבה בחרה שלא להביא ראיות כלשהן ולא להציג כל גרסה עובדתית. המשיבה אינה בעל דין פרטי שאינו בהכרח בקיא במתרחש בתחום התכנון והבניה בתחומי היישוב יהוד. המשיבה היא בדיוק ההיפך מכך: היא הרשות השלטונית המופקדת על התכנון והבניה בישוב לאורך עשרות שנים, לרבות בתקופה שלגביה מתעוררת המחלוקת בדבר קיום הכרזה על חלק מתחום הישוב כאזור הכלול בתחום שיקום שכונות. מכך נגזר לא רק קיומה של נגישות גבוהה יותר למידע רלבנטי בידי המשיבה מאשר בידי המערערים, אלא גם קיומו של "זיכרון ארגוני" אצל המשיבה, תופעה שאינה קיימת אצל בעלי דין מסוגם של המערערים שהם יחידים המחזיקים בנכסים פרטיים. "זיכרון ארגוני" פירושו קיומו של מאגר נתונים, כתוב ואולי גם בלתי כתוב, המשתרע על פני כל שנות פעילות הארגון ומאפשר לו לברר עובדות רלבנטיות שהיו בידיעתו גם שנים רבות לאחר מעשה. קשה להאמין שהמשיבה, מתוקף מעמדה ותפקידה, אינה יכולה לברר במסמכיה שלה האם לפי תוכנם היתה הכרזה לפי סעיף 19(ב)(1) לתוספת השלישית, ואם כן - מהם המועדים הרלבנטיים (והגבולות הגיאוגרפיים הרלבנטיים). המשיבה גם אינה בעלת דין רגילה, שברגיל ייתכן שאינה צריכה לטרוח ולחפש ראיות לחיזוק טענות הצד שכנגד. מעצם מעמדה של המשיבה כרשות שלטונית, ובמיוחד נוכח מהות הדיון העוסק בתשלום חובה מכח חוק, מתחייב שהמשיבה תנהג בדרגה גבוהה במיוחד של תום לב ולא תנסה בכלל להתכחש לנתון העשוי לתת בידי האזרח פטור על פי דין מתשלום חובה שהיא מבקשת לגבות, כל עוד נתון זה מצוי בידיעתה. עוד מתבקש שלפחות מרגע שהועלתה אפשרות שקיים נתון כזה, ואותה אפשרות אינה נראית כניחוש חסר כל בסיס, תטרח המשיבה עצמה לנסות ולברר - קודם כל במסמכיה שלה - מהן העובדות הרלבנטיות לאשורן. גם אם נבחן את הדברים מזווית הראיה של דיני הראיות בהליך אזרחי שאין לו היבט שלטוני ושני הצדדים בו הם מתחום המשפט הפרטי, הרי מרגע שאותו צד שעליו נטל השכנוע להוכחת עובדה מסוימת הביא ראיות לכאורה התומכות בגרסתו, עובר לצד שכנגד הנטל המשני להביא ראיות המלמדות כי ראשית הראיה שהביא יריבו אינה מספיקה ואינה מוכיחה את שהוא מבקש להוכיח באמצעותה. לכל הפחות ניתן לומר שהמשקל המצטבר של כל הראיות שהביאו המערערים בשלב הנוכחי עולה כדי ראיה לכאורה לנכונות טענתם העובדתית, ועל ראשית ראיה זו לא בא כל מענה ראייתי-עובדתי מצד המשיבה. המשיבה אינה מביאה ראיות כלשהן. היא אינה חושפת מה, אם בכלל, עולה מהמסמכים שלה עצמה לגבי שאלת התנהלות פרויקט שיקום שכונות ממשלתי במרכז יהוד, אף שכעת ידוע לכל מתי החליטה הממשלה לסיים את הפרויקט. אין לדעת האם המשיבה סברה שהיא יכולה לא לעשות דבר וממילא לא בדקה את העובדות במסמכיה, או שבדקה אולם בחרה לא להביא את התוצאות לידיעת בית המשפט (או לידיעת השמאית המכרעת, כל עוד העניין התברר בפניה). לא ברור גם מדוע המשיבה לא טרחה לפנות למזכירות הממשלה ולגנזך המדינה (אם אמנם לא טרחה לעשות כן) על מנת לברר את מקורם של אותם מסמכים שקיבלו משם המערערים, ככל שהמשיבה מטילה ספק בזיקה של אותם מסמכים להחלטת הממשל מינואר 1979 או בזיקה בינם לבין ענייננו בכלל, וזאת לפחות בשלב שלאחר שידעה מהן הראיות שהמערערים מציגים. כך או כך, לשתיקתה הרועמת של המשיבה, שבחרה להסתפק בטענה שהמערערים לא הוכיחו את קיום ותקופת הכרזה, יש משקל מהותי המחזק את הפרשנות שהמערערים נותנים לאותן ראיות שעלה בידם לאתר בגנזך המדינה, פרשנות שלטעמי היא הפרשנות הסבירה היחידה שלהן.
התוצאה היא כי בהמשך לפסק הדין הראשון נקבע בזה כי המערערים פטורים מהיטל השבחה בגין כל תכנית משביחה שאושרה בין התאריכים 28/1/1979 ל-31/12/1991.
המערערים עותרים בסעיף 17 לסיכומיהם לסעדים כספיים. מובן שבית המשפט אינו נותן סעדים כספיים בגדרו של ערעור היטל השבחה (מה-גם שנוכח לשונה של ההחלטה שניתנה בערעור, ספק אם פסק דין משלים זה מסיים את כל ההליכים שבין הצדדים), אולם ככל שהתוצאה אליה הגעתי תעמוד בעינה ברור שהמשיבה נדרשת לחשב מחדש את ההיטל המגיע לפי הכללים שנקבעו בפסק הדין הראשון ובפסק דין זה, ועליה להביא בחשבון גם את הסכמת המערערים לביצוע קיזוז כאמור בסעיף 17(4) לסיכומיהם בשלב הנוכחי.
מאותם טעמים שבגינם סברתי בשלב הקודם כי אין לעשות צו להוצאות, סבורני גם כעת שכך צריכים פני הדברים להישאר. בסופו של יום התמונה הכוללת העולה משני חלקי פסק הדין היא שחלק ניכר מטענות המערערים נדחה, וחלק אחר התקבל ואף זאת רק לאחר שהמערערים נשלחו להכין "שיעורי בית" נוספים על אלה שהיו בידיהם בשלב הקודם של ההליכים ואלה שהוצגו על ידם קודם לכן לשמאית המכרעת. בנסיבות אלה, יישא כל צד בהוצאותיו גם בשלב הנוכחי של ההליכים בבית משפט זה.
ניתן היום, כ"ד תמוז תשע"א, 26 יולי 2011, בהעדר הצדדים.